<h1>ראב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בתולה נשאת ליום הרביעי ונבעלת ליל חמישי שאם יש לו טענת בתולים משכים לבית דין ביום ה' שבית דין קבועין בעיירות. ובמקומותינו דליכא טענת בתולים שנוהגין שמייחדין חתן עם כלה ותנן [י"ב.] האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אין לו טענת בתולים מפני שמייחד עמה, ניסת כל יום שהוא רוצה אם הכין וטרח צורכי סעודה, דהיכא דלא טרח שקדו חכמים (בתקנתו) [בתקנתה] שיהא טורח ומכין סעודתו אחד בשבת ושיני ושלישי אבל אי טרח טרח. ולבר קפרא נמי דתני [ה'.] מפני מה אמרו בתולה ניסת ברביעי ונבעלת בליל חמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים, אי חזו דראוי לבטולה מפני תקנת עניים דלא ליכנוס אלא בליל שבת או בליל שישי כדי למעט בה יציאה שפיר דמי. ומשום בעילה לכתחילה בשבת לא חיישינן, דהא פסקינן [ז'.] הילכתא דמותר לבעול בתחילה בשבת ורבי אמי שרא לבעול בתחילה בשבת ורב יהודה שרא למיבעל בתחילה בשבת ורב זביד בעל בתחילה בשבת. ואמרינן נמי [ג':] דאם מחמת האונס [היינו] דמת אביו של חתן או אמה של כלה והיתה סעודתו מוכנת פיתו אפויה וטבחו טבוח ונתן מים על גבי בשר ויינו מזוג מכניסין את המת לחדר ואין קוברין, שאם קוברין אותו היה אבילות חל עליו ולא היו נכנסין לחופה, ומכניסין את הכלה לחופה אפילו ביום שיני או ביום שלישי ובועל בעילת מצוה ופורש, וכיון שנכנסה לחופה אפילו כשקוברין המת אין אבילות חל עליו כל ז' ימי המשתה מידי דהוי אניקבר ביו"ט, מיהו דברים של צנעה נוהג לה כי פורש מתשמיש, ונוהג ז' ימי המשתה ואחר כך נוהג ז' ימי אבילות, וכל אותן הימים בין דמשתה בין דאבילות אם לא בעל הוא ישן בין אנשים והיא בין הנשים דילמא תקיף ליה יצריה ובעיל, אבל בעל, אשתו עמו, דלא תקיף ליה יצריה אחרי שבעל, וכבר הארכתי בה בזה הספר בהל' נדה [סי' של"ה].
<h2>דף ה.</h2>
דרש בר קפרא גדולים מעשי צדיקים ממעשי שמים וארץ דאלו שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וגו' ואילו במעשה צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת י"י מקדש י"י כוננו ידיך. (ו)אמר ר' אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם משופות ראשיהן כיתידות שאם ישמע דברים בטלים יתן אצבעו לתוכו. תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה שאם ישמע אדם דבר(ים) שאינו הגון יכוף אליה לתוכה. תנו רבנן אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחילה לאיברים.
<h2>דף ז:</h2>
מברכין ברכת חתנים בבית חתנים. ובבית האירוסין, ברכת היין, ברוך אשר קידשנו במצותיו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין ברוך אתה י"י מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין. פירוש על העריות, שלא לקדש את העריות שאין קידושין תופסין בהן דחייבי כריתות נינהו. ואסר לנו הארוסות, [כדכתיב] ודבק באשתו ולא בארוסתו. מקדש עמו ישראל שקידוש הוא שמקדש עצמו במותר לו. ענין אחר על העריות, להרחיק מן העריות ולפיכך אסר לנו את הארוסות שהיא נמי ערוה כי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה [במס' כלה] ונידה מן העריות היא. והתיר לנו הנשואות כו', כדכתיב כי יקח איש אשה ואין קיחה אלא בכסף ובא אליה שהכניסה לחופה והדר ובעלה. ברכת חתנים בבית חתנים, ברכת היין, שהכל ברא לכבודו, יוצר האדם, אשר יצר, שוש תשיש, שמח תשמח, אשר ברא. ופירוש ברכת היין תדירה. שהכל ברא לכבודו, ברכת אסיפת זקנים דכתיב ונגד זקיניו כבוד [ישעיה כ"ד] וכתיב ויקח בועז עשרה אנשים מזקני העיר וגו' שבאין לברכת חתנים. יוצר האדם, יצירת האדם. ואחר שיצרו (בצלו) [בצלמו] התקין לו ממנו מצלעו בנין עדי עד ברוך אתה י"י יוצר האדם, שתי יצירות יצירת אדם ויצירת חוה. ואחר כך מזכיר ציון וירושלים, דכתיב [תהלים קל"ז] אם לא (אעלך) [אעלה וכו'] על ראש שמחתי. ואומר שוש תשיש ותגל [ה]עקרה היא ירושלים בקיבוץ ישראל לתוכה בשמחה וחותם משמח ציון בבניה. ולאחר שהזכיר שמחת ציון מבקש על שמחת הזוג שישמחם כמו (שישמח) [ששימח] אדם וחוה בגן עדן. ואחר כך ברכת הזוג אשר ברא וחותם משמח חתן עם הכלה והוא ברכת הזוג. ויומא קמא מברך כולהו, מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות מברך כולן ואי ליכא פנים חדשות מברך אשר ברא ושהשמחה במעונו ואי לא לא. ולפני החופה כשסועדים עם החתן מחמת הלולא הוא ומברכין שהשמחה במעונו. ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המניין [ז'.], ומניין דברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים וגו'.
<h2>דף י.</h2>
ואע"פ שאמרתי למעלה [ב'.] שבזמן הזה אין יכול לטעון טענת בתולים, [ט'.] טוען פתח פתוח מצאתי אף על גב דאיכא דם בתולים ואחר בעלה כדשמואל [נדה ס"ד:] דאמר יכולני לבעול בתולה בלא דם נאמן לאוסרה עליו ולהפסידה כתובתה, דאמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואם לא שאמת הדבר לא היה מפסיד את סעודתו. מיהו אם הוא בחור שלא נשא מעולם מלקין אותו מכות מרדות דוודאי בעל (עביד) [עבירה] היה ובועל זונות, ואם היה נשוי מקודם אין מלקין אותו.
<h2>דף י:</h2>
בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה, בתולה אלמנה או גרושה מן האירוסין וניסת לאחר כתובתה מאתים, מן הנשואין נתארמלה או נתגרשה אף על פי שהיא בתולה כתובתה מנה. והגיורת והשפחה [י"א.] והשבויה שנתגיירו ושנשתחררו ושנפדו פחותה מבת ג' שנים כתובתה מאתים, יתירות על בת ג' ויום אחד כתובתה מנה. וגדול שבא על הקטנה פחות מבת ג' כנותן אצבע בעין דמי ובתולין חוזרין וכי נשאת לאחר משהגדילה כתובתה מאתים, וכן קטן שבא על הגדולה כתובתה מאתים כשנישאת לאחר. ומוכת עץ אם הכיר בה כתובתה מנה, לא היכיר בה ולא כלום כדרב אשי [י"ב.] דהוא בתרא ואמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה ולא כלום. וכתובתה תקנת חכמים הוא דאמר רב נחמן אמר שמואל [י'.] חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי דנאמן לאסרה עליו. ותנא [שם] כתובה הואיל ותקנת חכמים הוא לא תטול אלא מן הזיבורית, וטעמא משום דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא הילכך דיי לה בזיבורית, ותקנת כתובה שלא תהא קלה בעיניו לגרשה.
<h2>דף יב:</h2>
הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר עד שלא אירסתיך ומקחו טעות רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת. וכן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר דרוסת איש את רבן גמליאל אומר היא נאמנת. וכן ראוה מעוברת אמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני כהן הוא רבן גמליאל אומר היא נאמנת. בכולה הלכה כרבן גמליאל דטענתה טענת בריא וטענת שלו שמא בריא עדיף, ואף על גב דהלכה כרבן גמליאל [ד]בריא עדיף ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה הלכה כרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע רב נחמן ורבי יוחנן אומרים פטור אוקי ממונא בחזקת מריה ולא אמרינן בריא עדיף, דהתם גבי רבן גמליאל איכא בהדי ברי חזקה כלומר העמד אשה על חזקתה והיא היתה בחזקת בתולה כשאירסה וכיון דאיכא ברי וחזקה לא אמרינן אוקי ממונא, אבל גבי רב נחמן ליכא חזקה אלא ברי הילכך אמר רב נחמן אוקי ממונא עדיף. ראוה שנסתרה עם אחד אמר לה מה טיבו של זה איש פלוני וכשר רבן גמליאל אומר נאמנת וכשירה היא לכהונה, [י"ד.] אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא הלכה כרבן גמליאל ואת לא תעביד עובדא להכשירה לכהונה לכתחילה עד דאיכא רוב כשרין אצלה, אבל אם ניסת לכהן בדיעבד אפילו ברוב פסולים אצלה לא מפקינן לה מיניה [ד]הלכה כרבן גמליאל, וכן בתה של מעוברת בדיעבד אם ניסת לכהן לא מפקינן לה דהלכה כר"ג ולדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, אבל לא עבדינן עובדא להשיאה לכהן לכתחילה אא"כ רוב כשרין אצלה. אמר רבי זירא [ט"ו.] כל קבוע כמחצה על מחצה דמי בין לקולא בין לחומרא, ומנלן מדאורייתא דכתב וארב לו עד שיהא מתכוין לו פרט לזורק אבן לגו ט' ישראל ואחד גוי ביניהן וה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
<h2>דף טו:</h2>
רבי יוחנן בן ברוקה אומר אף חילוק קליות ראיה שהיא ניסת בתולה שכך היו נוהגין. ונראה לי דמכאן נהגו בזה המלכות לחלק חטה לבחורים ולתינוקות וזורקין על ראש חתן וכלה בשעה שמקבל הכלה מיד אביה. ומיהו אין זה קרוי הכנסת כלה לחופה אלא עד שעת ברכת נישואין שהוא זמן אסיפת הזקינים והעם להכניסם לחופה, ולהכי מברכין בראש שהכל ברא לכבודו כדכתיב [ישעיה מ"ג] כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. והא דנהגינן לאותובי חתן וכלה על שני קתידראות בשילהי הלולא בליל מוצאי שבת, נראה לי דמעובדא דנרש נהגו דההוא עובדא דהוה בנרש [יבמות ק"י.] דאיקדש כשהיא קטנה וגדלה ואותבוה אבי כורסיה אתא גברא אחרינא חטפה מיניה ולא אצרכא גט מבתרא אמר רב פפא בנרש מינסב נסבי והדר מותבי אבי כורסי. ומה שנהגו לחלק נירות ולהדליקן אז, משום שמחה כדאמרינן [סנהדרין ל"ב:] אור הנר בברור חיל משתה שם.
<h2>דף טז.</h2>
וכי אמר ר"ג דאיהי מהימנא ה"מ ברי ושמא, אבל ברי וברי כגון אם היא טוענת בתולה ניסיתני והוא טוען אלמנה נשאתיך (ש)הוא נאמן, הילכך אם אין הכתובה בעין אם יש עדים שיצאת בהינומא כדרך הבתולה נוטלת מאתים ואם לאו נוטלה מנה. ומודה ר' יהושע דפליג לעיל בהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים וכו' דאע"ג דאיכא למימר מיגו בטענה דידה לא מהימנא בהאי מיגו, דהכא מודה באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן מיגו דאי שתיק לא הוה תבע מיניה כלום דאין שור שחוט לפניך, אבל ההוא מיגו דלעיל שור שחוט לפניך שהרי הוא טעון עד שלא אירסתיך וכו' וליכא (בפה שאסור) הפה שאסר הוא שהתיר כדקתני סיפא אם יש עדים שהוא של אביו וזה טוענו מה אתה עושה בתוך שלי אינו נאמן לומר לקחתיה (ולא) [ובלא] אכלה ג' שנים בחיי האב אלא ב' שנים בחיי האב ואחת בימי הבן והוא קטן ואפילו נעשה גדול באותה שנה דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל והחזיק בה שוב כמה שנים, והכא איכא מיגו דאי הוה טעין מינך זבנתיה משהגדיל ואכלה שני חזקה והוה (טעין) [נאמן] כי טעין לקחתיה מאביך יהא נאמן אמר ר' יהושע דאינו נאמן אלא במיגו דליכא שור שחוט כי רישא דליכא דתבע אלא הוא עצמו אמר ומגו דאי בעי שתק נאמן כי אמר נמי נאמן, אבל אם אכלה ג' בחיי האב או ב' בחיי האב ואחת בימי הבן והוא גדול כשמת אביו גמרה החזקה ומצי למימר לקחתיה מאביך.
<h2>דף יז.</h2>
כיצד מרקדין לפני הכלה בית הילל אומרים אפילו היא שחורה אומר לפניה כלה נאה וחסודה דמי שלקח מקח מן השוק דין הוא שישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה. ת"ר מבטלין ת"ת להכנסת כלה ולהוצאת המת, וגבי הוצאת המת אמרינן בד"א כשאין שם כל צורכו אבל יש שם כל צורכו אין מבטלין וכמה כל צורכו ששים ריבוא, אבל להכנסת כלה ליכא שיעורא אלא הכל מבטלין.
<h2>דף יח:</h2>
והעדים שאמרו שבאו לקיים את השטר ודאי כתב ידינו הוא, שכל [אחד] אומר זה כתב ידי דהלכה כחכמים אבל אנוסים היינו מחמת נפשות או קטנים היינו כשחתמנו או פסולי עדות היינו אז כלו[מר] קרובים ועתה ניתרחקנו נאמנין דהפה שקיים הוא הפה שפוסל, ואם אמרו אנוסים היינו מחמת ממון שהיה המלוה חייב לנו ממון ולא רצה ליתנו לנו עד שחתמנו אין נאמנין דאין אדם משים עצמו רשע לחתום בשביל ממון ואין בעדותו כלום. ואם יש עדים שמכירין חתימתן ומקיימין השטר או שהיה כתב ידם יוצא מתחת יד בני אדם [ממקום] אחר שחתמו אילו על ידי השטרות של מכירת שדות ואכלום בעליהם בשופי ג' שנים או שיוצאה חתימתן בשטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין שקיימוהו על פי חתימתן, אין נאמנין לפסלו דלא איכא הפה שקיים דמקויים ועומד הוא דעדים החתומים על השטר נעשה כאלו [העידו] העדים מה שכתוב בשטר לפני ב"ד וחקרו בית דין בעדותן וכיון שהגידו מה שכתב בשטר אינו חוזר ומגיד.
<h2>דף יט.</h2>
והילכתא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דאמר רב נחמן כי אתו לדינא קמן אמרינן להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא. ומלוה שמוציא שטר על הלוה ומודה [שהוא] שטר אמנה או שטר פסים, אם אינו חייב לאחרים נאמן ותבא עליו ברכה, אבל אם המלוה חייב לאחרים אין בהודאתו כלום במקום שמפסיד לאחרים כדרבי נתן מניין לנושה בחבירו וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה וכו'. ואם תאמר אמאי אינו נאמן לומר שטר אמנה הוא נימא מיגו דמצי מחול כדשמואל דאמר המוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו מחול מצי נמי למימר שטר אמנה הוא, תריץ מוכר שטר חוב לא מפסיד לוקח במחילת מוכר כלום דהכי עסקינן שיש למוכר נכסים (ומחזיקה) [ומחזיר] לו דמיו למאן דלא דאין דינא דגרמי ולמאן דדאין יתן כל מה שכתוב בשטר דמה לי שרף מה לי מחל, אבל נושה בחבירו וכו' כגון ראובן שלוה משמעון ושמעון לוה מלוי מיירי שאין לשמעון נכסים כלל אלא הלואתו שביד ראובן ומשועבדת ללוי מדרבי נתן ולא מצי מחול שמעון שאם היו נכסים לשמעון לא היה ראובן משועבד ללוי הילכך ליכא מגו. ונראה לי דהכי נמי דאם היה אומר שטר פרוע הוא דאם מפסיד לאחרים בהודאתו דאינו נאמן, דלא אמרינן מיגו דאי בעי קלתיה לשטר כי אמר פרוע נאמן דהא השטר בפני בית דין הוא דקתני האומר שטר אמנה הוא זה, כדאמר בפרק (שיני) [שלישי] דסנהדרין [ל"ג:] ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידא וכו' עד לא הימינה רב נחמן אמר ליה רבא והא אי בעיא קלתיה אמר ליה כיון דאיתחזק בבי דינא שבא לפניהם אי בעיא קלתיה לא אמרינן, ובזה הספר בסימן ס"ד בעניין קידש בעד אחד מבואר דין מפסיד לאחר בהודאתו יותר. תירוץ אחר ועיקר דמתרץ הכי לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכו' לית ליה דשמואל, כדאמר בסוף פרק [קמא ד]בבא מציעא תנו רבנן מצא שובר כתובה בשוק בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל כו' עד אביי אמר אפילו תימא ליתא לדשמואל דאמר המוכר וכו', הילכך לאביי לא מצי מחול וליכא מגו. והעדים שאמרו [י"ט:] אמנה היו דברינו אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמן, דאמר רב כהנא אסור לאדם שישהא שטר אמנה בתוך ביתו משום שנאמר אל תשכן באהלך עולה, וכיון דאיקרי עולה עדים אעולה לא חתמי ואין אדם משים עצמו רשע.
<h2>דף יט:</h2>
מודעא היו דברינו שמסר המוכר מודעא בפנינו קודם שמכרה נאמן, פירשתי בהלכתא בב"ב [דף מ']. תנאי היו דברינו ולא נתקיים התנאי נאמן, דאמר רב נחמן כי אתו לדינא קמן אמרינן להו קיימו תנאייכו וחותו לדינא. עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, כי היכי דהיכא דתרווייהו כי אמרו תנאי הוה עקרי לעדות השטר, הכי נמי האי עד אחד דאמר תנאי הוה עוקר עדותו שבשטר וליתיה לשטרי, וליכא למימר כדלעיל עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בבית דין, משום דתרויהו מצי למהוי מה (שהשטר) [שבשטר] והתנאי דתנאי מילתא אחריתי הוא ואין פוסל השטר אם מקיימו. ועדים החתומים על השטר ומתו ואינו מקויים ובאו שנים לקיימו ואמרו כתב ידם הוא זה אבל יודעין אנו כי אנוסין היו או קטנים או פסולי עדות אוקימנא תרי שבעל פה שפוסלין השטר להדי תרי שבשטר ואוקי ממונא בחזקת מי שהוא בידו. אמר רבי אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם [כ'.] ומכחישין שלא בפניהם, והזמה שלא בפניהם הזמה לא הויא הכחשה הויא. ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים אע"פ שאין זוכרה מעצמו בלא השטר. והני בי תרי דידעו סהדותא לחד ואנשי חד מנייהו מדכר ליה חבריה ומידכר, אבל בעל דין עצמו אינו מזכירו, ואי ת"ח הוא העד שלא יסמוך על דברי הבעל דין אא"כ זכור הוא מעצמו שכן היה והזכירו הבעל דין ורמא אנפשיה ואידכר מעיד.
<h2>דף כא.</h2>
שנים החתומים בשטר ובאו לקיימו, זה מעיד על חתימתו וזה על חתימתו דעל מנה הן מעידין כלומר על מה שכתב בשטר הן מעידין ואיכא שני עדים על מה שכ' בשטר, ואם מת אחד מן החתומין צריך שנים מן השוק להעיד על חתימתו, ואי ליכא אלא אחד מן השוק שמכיר החתומין וזה שחתום בשטר נמי מכירן יחתום אחספא ויתן לב"ד ויקיימו (חתימתן) [חתימתו] מזו (אחתימה) [החתימה] דאחספא ואחר כך יצטרף עם אותו מן השוק להעיד על חבירו, שאם היה הוא מעיד על חתימתו ועל חתימת חבירו הוו נפקי תלתא רבעי דממונא אפומיה. עד שמעיד אני הייתי חתום על שטרו של פלוני ודיין מעיד שהיה חתום על קיימו אין מצטרפין דמאי דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי ונחלקה עדותן, אבל דיין שמעיד אני וחבירי חייבנו לפלוני במנה ועד מעיד אני שמעתי שחייבוהו ב"ד מנה נ"ל דמצטרפין דתרווייהו מנה קא מחייבו. ושלשה שישבו לקיים את השטר ושנים מהם מכירין חתימת העדים והאחד אינו מכיר, עד שלא כתבו האשרתא וחתמו מעידין השנים לפני השלישי וחותם עמהם, משכתבו וחתמו אין מעידין לפניו וחותם, ושמעינן מיניה דעד נעשה דיין בקיום שטר דרבנן, אבל בדאורייתא כגון שיודע לו עדות דממון אין עד נעשה דיין. וג' שישבו לקיים השטר וקרא ערעור דגזלנות על אחד מהן, עד שלא חתמו עמו מעידין עליו שעשה תשובה וחותם עמהן, משחתמו אין מעידין עליו וחותם.
<h2>דף כב.</h2>
האשה שהחזיקה עצמה באשת איש שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר ואמר אשת איש הייתי הוא היתיר ואמרה גרושה אני, אם יש עדים שהיא א"א והיא אמרה גרושה אני אינה נאמנת. ת"ר אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת דשויתה נפשה חתיכה דאיסורא ואסרה עצמה על כל [אדם] כשאמרה אשת איש אני, ואם נתנה אמתלא לדבריה [נאמנת] כי האי מעשה דאשה אחת שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני לימים עמדה וקידשה עצמה אמרו לה חכמים מה ראתה אמרה להם בתחלה קפצו עלי בני אדם שאינן מהוגנין לי אמרתי מקודשת אני עכשיו שבא הגון לי עמדתי וקידשתי את עצמי. בעא מיניה שמואל מרב אמרה לו אשתו נידה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו, אמר ליה אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה למה אמרה טמאה נאמנת במה שאמרה טהורה אני.
<h2>דף כג.</h2>
ת"ר ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תינשא ואם ניסת לא תצא, ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא ניתגרשה הרי זו לא תינשא ואם ניסת תצא, מ"ש סיפא ומ"ש רישא, ותרצה רב אשי לעולם תרי ותרי ואיפוך ב' אומרים ראינוה שניתקדשה וב' אומרים לא ראינוה שנתקדשה הרי זו לא תינשא לאחר ואם ניסת לאחר תצא אף על גב דדיירי בחצר אחת מהו דתימא אם איתא דקדיש קלא אית לה למילתא קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא והני דאמרי לא ראינוהו לאו עדות הוא היל[כך] אם ניסת תצא, סיפא שנים אומרים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתגרשה הרי זו לא תינשא לאחר ואם ניסת לא תצא ואף על גב דדיירי עמה בחצר דאם איתא (לגרשה) [דאיגרשה הוו] שמעו וכיון דלא שמעו לאו גרושה היא ואם ניסת (לא) תצא קמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצנעא להכי לא שמעו וגרושה [היא] ואם ניסת לאחר לא תצא.
האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני שלא נבעלתי לשבאי נאמנת דהפה שאסר הוא שהתיר, ואם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני אינה נאמנת דכיון דעדים אסרי לה אינה נאמנת להתיר עצמה, ואם לאחר שהיתירוה על פי עצמה באו עדים שנשבית לא תצא מהיתירה הראשון שהיתירוה. אם באו עידי טומאה שאומרים ראינוה שנבעלת לשבאי אף על פי שיש לה כמה בנים מן הבעל שניסת לו על התרתה תצא.
<h2>דף כג:</h2>
ושתי נשים שיש עדים שנשבו זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וזאת אומרת נשביתי וטהורה אני אינן נאמנות, ובזמן שמעידין זו את זו שזאת אומרת חבירתי טהורה [וזאת אומרת חבירתי טהורה] נאמנות ולא חיישינן לגומלין. וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אין נאמנים, ובזמן שמעידין זה את זה נאמנים.
<h2>דף כו:</h2>
האשה שנחבשה בידי גוים בשביל ממון שבעלה חייב או שהיא חייבת אם יד ישראל תקיפא על האומות מותרת לבעלה (דמייתרא) [דמתיירא] הוא אם בא עליה שלא יאבד חובו אבל יד האומות תקיפא על ישראל אפילו על ידי ממון אשתו אסורה דאינו ירא לאבד חובו, אבל על ידי נפשות בין תקיפא בין אינה תקיפא אשתו אסורה.
<h2>דף כז.</h2>
עיר שכבשוה כרקום כל כהנות שבה פסולות דלבעול יש פנאי דיצרו תקפו, ואם יש עדות אפילו עבד אפילו שפחה שאו[מרים] על הכהנת שלא נבעלה נאמן אבל אין הבעל נאמן לומר לא ניטמאה אשתי, אפילו שפחה שלה נאמנת, ואם יש מחבואה אחת בעיר שהיו יכולות להחבות מצלת על הכהנות וכשירה ואפילו אינה מחזקת להחבות שם בה אלא כהנת אחת דלכל אחת אמרינן זו היא שנחבת ואם אמרה אחת לא נחביתי ולא נטמאתי נאמנת דמה לה לשקר אי בעיא אמרה ניחביתי ומיגו דאי אמרה ניחביתי טהורה היא כי אמרה נמי לא נחביתי ולא ניטמאתי טהורה.
<h2>דף כז:</h2>
אמר רבי זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גוים לירושלים ועד שיצאו אמרו לו אין אדם נאמן ע"י עצמו. תניא אף על פי [כן] עשה לה בית בחצירו כשהיא יוצאה מן החצר [יוצאה] בראש בניה וכשהיא נכנסת לחצר נכנסת בסוף בניה כדי שיהיו בניה (ב') לעולם בין שניהם שלא תתייחד. ובשבוייה הקילו אבל גרושה לא תינשא בשכונתה ולא תדור עמו במבוי [כ"ח.] והיא נידחת מפניו ואם היה חצר שלה הוא נדחה ואם שוכרים את החצר או אם הוא חצר שניהם היא נידחת, ואם לוה הימנה בעודה תחתיו (בני) [בנכסי] אביה אין נפרעת הימנו אלא ע"י אחר ואם באין לדון לפנינו יחדיו לא מיזדקקינן להו אלא מלקינן להו ומשמתינן לה[ו], בד"א בנתגרשה מן הנישואין אבל מן האירוסין נפרעת על ידי עצמה שאין לבו גס בה ואין מכרת ברמיזותיו ובקריצותיו ואי חזינן דגיסי אהדדי מוקימנא שליחותא בינייהו.
<h2>דף כח.</h2>
אילו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן אם יש גדול עמו שמעיד כמוהו אבל יחידי לא ולא שני קטנים נאמנים אלא קטן אחד וגדול עמו. נאמן קטן על חתימת אביו ורבו ואחיו (לו) להעיד שראה בקטנותו דכיון דקיום שטר מדרבנן הימנוה רבנן, ולומר ראיתי [בקטנותי] פלונית שיצאת בהינומא וראשה פרוע (בקטנים) דכיון דרוב נשים בתולות נישאות גילוי מילתא בעלמא הוא ולאו עדות הואי, וראיתי בקטנותי שהיה פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה דרבנן דאם היה עבד לא היה לומד ספר דאמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם שילמוד לעבד תורה. תנו רבנן נאמן תינוק אמר לי אבא משפחה זו פסולה ומשפחה זו כשירה ושאכלנו בקצצה של בת פלוני לפלוני וכיצד קצצה אחד מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת לו באין בני משפחה ומביאין חבית מליאה פירות ושוברין אותה באמצע רחבה ואומר אחינו בית ישראל שמעו אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו ומתייראין אנו שלא יתערב זרעו בזרעינו ועתה בואו וטלו לכם דוגמא לדורות שלא יתערב זרעו בזרעינו וזו היא קצצה שהתינוק נאמן להעיד עליה.
<h2>דף לט.</h2>
המפתה נותן שלשה בושת ופגם וקנס והאונס נותן ארבעה בושת וקנס ופגם וצער. מה בין אונס למפתה שהאונס נותן צער (דכיון דמדעתה) של פיסוק רגלים והמפתה אינו נותן צער דכיון דמדעתה אין לה צער כ"כ, האונס נותן מיד והמפתה נותן לכשלא יכנוס ואם יכנוס לא יתן כלום, האונס שותה בעציצו שאפילו היא חיגרת או סומא או מוכת שחין אבל נמצא בה זימה או שאינה ראויה לבוא בקהל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו, והמפתה אם רצה להוציא מוציא דכתיב ימהרנה לו לאשה לו מדעתו. בושת [מ'.] הכל לפי המתבייש. קנס שוה לכל אדם חמשים כסף בין לבת עשירים בין לבת עניים וכל שיש קצבה מן התורה שוה לכל אדם. פגם שמין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בעולה לשפחה שאינה בעולה להשיאה לעבדו שיש לרבו קורת רוח ממנו.
<h2>דף מ:</h2>
קטנה מבת ג' שנים ועד שתביאה ב' שערות יש לה מכר וקנס, משתביא ב' שערות ועד שתבגור יש לה קנס ואין לה מכר, משתבגור אין לה קנס. אמר ריש לקיש המוציא שם רע על הקטנה פטור, שנאמר ונתנו לאבי הנערה הא כל מקום שנאמר נערה אפילו קטנה במשמע.
מסכת כתובות
<h2>דף מא.</h2>
האומר פתיתי בתו של פלוני אפי' בושת ופגם שהוא ממון אינו [משלם] לא כל הימינו שיפגום בתו של פלוני ויוציא עליה לעז ואפי' ניחא ליה לאביה לקבל הממון דילמא לא ניחא להו לבני משפחה והוא דלא אומר אנסתי.
<h2>דף מא:</h2>
נערה שניתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה דכל שבח נעורים לאביה, עמדה בדין עד שלא מת האב או עד שלא בגרה הרי הן של אב ואם מת האב לאחין, ואם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב או שבגרה הרי הן לעצמה.
<h2>דף מג.</h2>
בת הניזונת מן האחין ממון אביהן, אע"פ שאלו האב קיים היה מעשיה ומציאתה של אב השתא דמית האב מעשה ידיה ומציאתה לעצמה דכתיב אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם נוחל זכות שיש לו בבתו לבנו וכן הלכה.
<h2>דף מג:</h2>
המארס בתו נערה וגירשה אירסה ונתארמלה ועדין היא נערה כתובתיה של אביה במקום שכותבין כתובה מן האירוסין, אבל הישיאה וגירשה הישיאה ונתארמלה אין לאב בכתובתה כלום דמשנשאת יצאת מרשות האב לגמרי. ובמקום שאין כותבין כתובה מן האירוסין בין מארס בין משיא אין לאב כלום. (ד)[ו]הלכתא [מ"ד.] בין מנה מאתים בין תוספת אינה גובה אלא מן הנשואין.
<h2>דף מד.</h2>
אמר רב נחמן ב' שטרות היוצאין בזה אח"ז שמוקדם זמנו של א' משל חבירו ושניהם על שדה אחת ושניהם מכר ואו שניהם מתנה ביטל שני המאוחר את הראשון, [ואם הוסיף בשני] אמרינן בשביל התוספת כתביה ולא ניתבטל זמנו של ראשון אלא התוספת לחוד יגבה מזמן שני. ואם אין בשני תוספת והראשון שטר מכירה והשני מתנה לא נתבטל הראשון דאמרי' השיני על מתנה לייפות כוחו של קונה כתביה משום דינא דבר מצרא שאם יתקפצו המצרן לדין על שקנה מצרנתו יוציא מתנתו ומתנה לית בה דינא דבר מצרא, כ"ש אם הראשון במתנה והשני במכר דאמרי' משום דינא דבעל חוב כתביה לייפות כוחו של זה שאם יטרפנה בע"ח של הנותן מיד המקבל מתנה שיחזור על הנותן ויגבה ממנו בשטר מכירה זה או דמים או קרקע ולא (נוטל) [ביטל] השני (מ)זמנו של ראשון וכן הלכה.
<h2>דף מו.</h2>
כיצד הוצאת שם רע בעל את אשתו והשכים ובא לב"ד ואמר לא מצאתי לבתך בתולים, אם יש עדים שזינתה אחר שקידשה בסקילה, ואי אמרי עדים זינתה קודם שקידשה יש לה כתובה מנה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, נמצא שאינו שם רע אלא עלילות דברים לוקה ונותן מאה סלע.
<h2>דף מז:</h2>
והאב זכאי במציאת בתו ובמעשה ידיה ומיפר נדריה ואינו אוכל פירות נכסים שנפלו מבית אבי אמה או שנתן לה אחר במתנה, ניסת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות נכסי מלוג שלה בחייה, וחייב במזונות ובפירקונה ובקבורתה. ארוסה שמתה [נ"ג.] אין הארוס חייב לקוברה. ת"ר תיקנו מזונות לאשה תחת מעשה ידיה דזימנין דלא (פסקה) [ספקה] במעשה ידיה, לפיכך הואיל ולתקנתה הוא אי אמרה איני ניזונת ואיני עושה יכולה לומר. ותיקנו פירקונה משביה מן הבעל תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל בחייה. ותיקנו קבורתה מנכסי בעלה תחת כתובתה שהוא יורש. ראב"י אומר [מ"ח.] שארה כסותה לפום שארה תן לה, כסותה שלא יתן כסות ילדה לזקינה ושל זקינה לילדה, כסותה ועונתה לפי העונה תן לה כסות שלא יתן לה חדשים בימות החמה ושחקים בימות הגשמים אלא יתן חדשים שהן חמין בימות הגשמים ושחקים שהן קרים בימות החמה. תני רב יוסף שארה זה קירוב בשר שלא ינהוג כמנהג פרסיים שמשמשים מטותיהן בלבושיהן, מסייע ליה לר"ה דאמר כל האומר אי איפשי בקירוב בשר אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. מי שהלך למדה"י ומתה אשתו ב"ד יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודה אם כבודה גדולה מכבודו ואם כבודו גדול מכבודה קוברין לפי כבודו וקמ"ל דעולה עמו ואינה יורדת עמו אפי' לאחר מיתה וכ"ש בחייה. והאומר אם מת אל תקברוהו מנכסיו כדי שיהו נכסיו לבניו אין שומעין לו דלא כל הימינו שיעשיר בניו ויפיל עצמו על הציבור. ומי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו. ומי שהלך למדה"י ב"ד יורדין לנכסיו וזנין אותה, אבל לא בניו ובנותיו דכיון שיצא לדעת אילו היה חפץ שיזונו בניו ובנותיו היה מצוה אבל אשתו שהוא חייב לזון (דנין) [זנין] אע"ג דלא צוה, אבל נשתטה כיוצא שלא לדעת הוא ודילמא ניחא ליה ואם היה יכול הוה מצוה.
<h2>דף מט:</h2>
האב אינו חייב במזונות בנו ובתו, אבל מצוה איכא בתרוויהו, וכייפינן ליה למיעבד מצוה אם הוא אמיד, אבל לא אמיד לא כייפינן ליה אלא מבקשין הימינו ואומרין לו לא יפה לך שיזונו בניך מן הצדקה, וגם קשות אומרי' לו כגון יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כדי שיטפל בהן בעודן קטנים כתקנת אושא שהתקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים. אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת [נ'.] רבותינו שביבנה אומרים זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים ר' שמואל בר נחמני אמר זה מגדל יתום ויתומה תוך ביתו. באושא התקינו שהכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן, ולא מן דינא אלא כי הא דר' חנינא ור' יונתן הוו יתבי אתא האי גברא ונשקיה לכרעיה דר' יונתן א"ל ר"ח מאי האי א"ל כותב נכסיו לבניו היה ועשיתינהו לזונו כתקנת אושא שהיה הבן אומר אינו רוצה תקנה כי אם דין.
<h2>דף נ.</h2>
באושא התקינו המבזבז נכסיו אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות. באושא התקינו שיהא אדם מגלגל בנחת (אם) [עם] בנו בלימוד עד י"ב שנה למשנה ואח"כ יורד עמו לחייו, אם לא ילמוד לא יפרנס אותו ויקפח פרנסתו כדאמר [ב"מ ע"א.] הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו ופי' הגאונים מעמיד חנות אצל חנותו ומקפח פרנסתו. אבל למקרא מבר(א) שית ולמעלה ספי ליה כי תורא, הא דאמרינן בן ה' למקרא ונוהג בנחת עמו עד שש וספי ליה כי תורא. וכל המכניס את בנו פחות מבן שש רץ אחריו להבראו ואין מגיעו מפני שמכחיש, ויש אומרים חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו מפני חריפתו, והא והא איתה חריף הוא ומכחיש. באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות דאלמוה רבנן לשיעבוד ושוייה כלוקח (הכא) והו"ל לוקח ראשון ומוציא מיד הלקוחות שאחריו. הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הלומד תורה ומלמדה (ומלמדין) לאחרים והכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן.
<h2>דף נ:</h2>
זה מדרש דרש ראב"ע הבנים ירשו והבנות יזונו מה הבנים אין יורשין אלא לאחר מיתת אביהן [אף הבנות], אבל מצות ותקנת אושא איכא מחיים כדאמרן [מ"ט:]. וכשם שאין הבנים יורשין כתובת בנין דיכרין אלא מן הקרקע כך הבנות לא יזונו לאחר מיתת האב אלא מן הקרקע, ודוקא מזוני אבל פרנסה לפרנסה להשיאה לבעל שמין אב לפי"מ שראינו את האב שנהג עם בנות שהשיא בחייו עבדינן אחרי מותו דאמר שמואל לפרנסה שמין באב, ומיהו ממקרקעי ולא ממטלטלי, ואפי' לא השיא אזלי' בתר אומדן דעתיה דאב לפי"מ שהיתה דעתו יפה אצלו, והוא דלא אמיד אבל אמיד נותנין לה עישור נכסים ושנייה נוטלת עישור במה ששיירה ראשונה, ואם באו כולן להנשא כאחת חולקות בשוה, בין בגרה ובין לא בגרה אם ניזונת מן האחין נוטלת אפי' לא מחתה, ואם אינה ניזונת ובגרה צריכה למחות אם לא מיחת איבדה פרנסה, והאומר בשעת מיתה אל יפרנסו בנותי מנכסיי אין שומעין לו שהוא תנאי ב"ד, ואם נטלה הראשונה ולא הספיקה שנייה ליטול עד שמת הבן אין לה לשנייה עישור אלא חולקת הנכסים בשוה וכן הלכה. ההיא בת דאתאי לקמיה דרב יוסף בשביל מזונות אמר רב יוסף הבו לה מתמרי המחוברין בדקל וצריכין עדיין לדקל וכל המחובר לקרקע וצריך לקרקע הרי הוא כקרקע.
<h2>דף נא.</h2>
לא כתב לה שאם תשתביין איפדונך וכל אילו שאין אנו רגילין לכתוב בכתובה ולא בנין דיכרין דיהון ליכי מינאי ולא בנין נוקבין ולא את תהי יתבה בביתי כיון דתנאי ב"ד הן הרי הן ככתובין וחייב בכולן.
<h2>דף נא:</h2>
אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא סופה ברצון, ופליגא דרבא דאמר רבא כל שתחילתה באונס ולבסוף היא אומרת הניחו שאם לא ניזקק לי היא שוכרתו מותרת מ"ט יצר אלבשה והילכתא כרבא דתניא כוותיה. אמר רב יהודה הני נשי דגנבי גנבי שריין לגברייהו אע"ג דממטין (בהמה) [נהמא] לגנבים ונותנין להם חיצים להלחם מחמת יראה עבדי, אבל א"ל הגנבים לחזור לבעליהן ולא רצו ודאי אסורי.
<h2>דף נב.</h2>
נישבת לאחר מיתת בעלה אין היבמין חייבין לפדותה, ולא עוד אלא אפי' נשבת בחיי בעלה אין היבמין חייבין לפדותה (יבמה) [שאין] אני קורא בה ואותיבנו לי לאנתו. נישבת חייב לפדותה, אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי. אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. לקתה חייב לרפאותה, אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי. אלמנות ניזונות מנכסי יתומים, וצריכין רפואה שאין לה קיצבה הרי הוא כמזונות וחייבין לרפאותה, ושיש לה קיצבה אינה כמזונות ואין חייבין, והקזת דם רפואה שאין לה קיצבה היא, ואי חכמי יתמי יקוצו עם הרופא לרפאותה כל שעה שתצטריך והוי רפואה שיש לה קיצבה ופטרי.
<h2>דף נב:</h2>
א"ר יוחנן משום רשב"י מפני מה תקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן מנכסיו לבתו כשידע כי לזרעו יהיה, ועד כמה יכתוב לבתו עישור מנכסיו ולא יותר ואם כותב לה יותר (עבדי) [עבורי] אחסנתא הוא.
<h2>דף נג:</h2>
מיתזנן מנכסיי עד שתלקחן לגוברין ופליגי רב ולוי רב אמר לקיחה דאירוסין ולוי סבר לקיחה דנישואין אבל ניתארסה אכלה עד שתיבגר ומוקמינן פלוגתא כתנאי, ותניא רב יוסף עד דתהויין לאנשים ואיבעיא להו הויה דאירוסין או דנישואין ועלתה בתיקו. ותיקו בממונא לקולא ואין לה מזונות מנכסי אביה (משנתארמלה) [משנתארסה], וכיון דלית לה מן היתומים מארוס אית לה וכיון דאירסה לא ניחא ליה דתינוול.
<h2>דף נד.</h2>
ואת תהי יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל יומי מיגר ארמלותייך. ואם תבעה כתובה בב"ד אין לה מזונות שלא בב"ד יש לה מזונות, וכן מכרה כתובתה משכנה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי לאחר אין לה מזונות. אנשי ירושלים וגליל היו כותבין כל יומי מיגר ארמלתיך ולא היו יורשין יכולין להפסידה מזונות עד שתובעין כתובה בב"ד או שנשאת לאחר, ואנשי יהודה היו כותבין עד שירצו יורשין ליתן לה כתובה ואם רצו ליתן לה כתובה פוטרין אותה מיד ממזונות. ואיתמר רב אמר הלכה כאנשי ירושלים ושמואל אמר הלכה כאנשי יהודה, ואמרינן בבל וכל פרווהא נהוג לכתחילה כשמואל כאנשי יהודה. ואנו דלא כתבינן לא כך ולא כך אלא סמכינן על תנאי ב"ד נראה דאם רוצין יורשין לפוטרה מיד פוטר[ין אותה] דהילכתא כשמואל בדיני.
והילכתא כרב דאמר אלמנה שמין מה שעליה, דאמר רבא אר"נ אע"ג דדייקא מתני' כוותיה דשמואל הילכתא כוותיה דרב מ"ט כי אקני לה בעלה מלבושיה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא. ההוא שכ"מ דאמר הבו כך וכך מלבושין נידוניא לבתי בל' זקוקים וכך הוי שוין אויזל אותן מלבושין ול"ה שוין אלא כ' זקוקים, פורנא ליתמי אותו זיל על היתומים ומוסיפים עד ל' זקוקים. ההוא שכ"מ דאמר הבו ארבע מאות זוזי מן חמרא לבתי לנדוניא וכך היה שוויו של יין אז ולא יותר ונתייקר היין, אמר רב יוסף רווחא ליתמי שלא יתנו לה אלא ד' מאות זוז שכן היה כוונת אביהן כיון דלא אמר סתם הבו לה חמרא. והבעל שמייחד קרקע לאשתו לצורך מזונות אי אמר קרקע זה מיוחד לך למזונות מזונות ריבה לה ואם לא תספיק יוסיפו לה, אבל אם אמר במזונות קצץ לה מזונות ולא יוסיפו לה.
<h2>דף נד:</h2>
אע"ג שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה בתקנת חכמים אם רצה הבעל להוסיף אפי' [מאה] מנה ולכתוב לה בלשון תוספת מוסיף וזה התוספת הוא נקרא תנאי כתובה וכתובה עצמה הוא מנה מאתים, אבל אין אדם יכול לבטל תקנת חכמים לכתוב כתובה בלא מנה מאתים וזהו (שאמנו) [שאמרו] רצה לכתוב לה כתובה של מאה מנה לא קתני אלא (ריבה) [רצה] להוסיף שיכתוב לה כתובת חכמים מנה מאתים ואם רצה להוסיף יכתוב בלשון תוספת, ואמרי' בגמ' פשיטא כיון דכתב לה כתובה כתקנת חכמים מנה ומאתים למה לא יוסיף, מהו דתימא קייצותא עבדו רבנן ולא יוסיף שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל. ועמדו אבותינו הראשונים בזה המלכות וחשו לבייש ותקנו תוספת אחד לעשיר ועני שלא לבייש את מי שאין לו, וכל תקנתן תורה וגדר שלא תהא קלה בעיניו להוציא, ותנאי כתובה שהוא התוספת וגם הני דאמרן לעיל תנאי בנין דיכרין וכיוצא בו מי שיש [לה] כתובה גובה הכל ומי שאין לה כתובה כגון מורדת ועוברת על דת יהודים וחברותיה אין לה תנאי כתובה. כתובה בנין דיכרין לא טרפא ממשעבדי [נ"ה.] (דירתא) [דירתון] תנן וירושה ליתיה אלא בדבר שביד אביהן ולא במה שמכר.
<h2>דף נה.</h2>
האומר לעדים כתבו וחתמו ותנו לפלוני השטר ויזכה במתנה, אם בקניין היא המתנה שקנו ממנו העדים משעת קניין [זכה] המקבל וא"צ העדים לימלך בנותן אם יתנו לו השטר שהרי אומר להם תנו, אבל לא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה דדילמא הדר ביה הנותן וזה לא קנה עד דמטי שטרא לידיה.
<h2>דף נו.</h2>
והלכה כר"א בן עזריא דאמר מן הנישואין גובה כתובה ותוספת שכתב לה, מן האירוסין אפי' כתב לה תוספת אינה גובה התוספת שלא כתב לה [אלא] על מנת חיבת חופה, אם כנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה יש לה הכל, ואם פירסה נידה ול"ה יכול לבעול עלתה בתיקו ותיקו דממונא לקולא ואין לה.
<h2>דף נו:</h2>
ר' מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה מנה בעילתו בעילת זנות, ומסקנא קסבר ר"מ כתובה דאורייתא כרשב"ג דאמר [י'.] כתובת אשה מה"ת וקיימ"ל הלכה כר"מ בגזירותיו. ואהכי סמכו אבותינו והינהגו לכתוב בכתובה ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא.
<h2>דף נז.</h2>
נותנין לבתולה נערה שתבע הבעל לנישואין י"ב חודש אם היא מעכבת ואו[מרת] לא פירנסתי את עצמי עדיין לנישואין ואם באין לדין על זה נותנין לה זמן מן הדין לפרנס את עצמה. וקטנה אביה נמי מצי מעכב ולומר איני רוצה להשיא כך קטנה אע"פ שהיא רוצה משום דאינה ידעה עול בית ולמחר תמרוד בבעל ותצא ותיפול עלאי הדין עמו. ובגרה יום אחד וניתקדשה והבעל תובע והיא מעכב נותנין לה מן הדין י"ב חדש, [עברו עליה י"ב חדש אחר] שבגרה ונתקדשה אין נותנין לה אלא כאלמנה. וכן אם האשה תובעת והאיש מעכב דין הוא שנותנין לו י"ב חדש לפרנס את עצמו, לנערה כמו לנערה ולבוגרת כמו לבוגרת ולאלמנה כאשר לאלמנה. ואם הגיע הזמן ולא נשא דין הוא שאוכלת משלו. אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה, וה"ה בזמן הזה שאינה אוכלת בחלה.
<h2>דף נט:</h2>
אילו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת אם ריחיא דידא ואם ריחים של מים מטחנת ואופה פת ומכבסת במים ומבשלת תבשיל ומניקה את בנה ואם גירשה אינו כופה אותה להניק ואם מכירה הבן אינו רוצה לינק אחרת נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה ועד כמה מכירה [ס'.] כלומר איך מנהג שיש שום תינוק שמכרת בחורפיה את אמו עד חמשים יום יש תינוק שמכיר (וכופה הדין ונותן לה שכר) ואפי' התינוק סומא מכירה בטעם החלב ובריחה.
<h2>דף ס:</h2>
אלמנה [מ]יניקה [לא תתארס] כ"ד חודש חוץ מיום שנולד בו ויום שנתארסה בו. נתנה בנה למינקת צריכה להמתין כ"ד חודש, מת הבן מותרת מי[ד], גמלתו אסורה עד כ"ד חודש משנולד. היא אומר[ת] להניק והוא אומר שלא להניק שומעין לה [ס"א.], היא אומרת [שלא] להניק [ובנות] ממשפחתה מיניקות את בניהן והוא אומר(ת) [להניק] ובנות משפחתו [אין] מיניקות בתריה דידיה שדינן לה ועולה עמו ואינה יורדת עמו אם הבנות משפחתו מניקות ולא בנות משפחתה דכתב והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל הוא ולא בירידתו. הרי שנתנו לה בן להניק לא תניק עמו לא בנה ולא בן אחר. ואם הכניסה לו ד' שפחות או שראויה להכניס שהיא עשירה או שמצאתה לו אינה עושה לו אלא מזיגת הכוס והצעת המיטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, וכופה לעשות בצמר אפי' הכניסה לו מאה שפחות. כל דבר שיש לו ריח אין משהין בפני שמש עד שיגמור בעה"ב סעודה אלא מאכילין אותו מיד מפני שמזיק לו. דמשמש אבי ריחיא הוו לה בני ניכפי, דמשמשא על ארעא הו"ל בני שמוטי, דדרכא אדמא דחמרא הו"ל בני גירדני, דאכלא חרדלא הו"ל בני זילזלני, דאכלה תחלי הו"ל בני דילפני, דאכלה מוניני הו"ל בני מטייפי עינא, דאכלה גרגישתא הו"ל בני (מכופרי) [מכוערי], דשתיא שיכרא הו"ל בני אוכמי, דאכלה בישרא ושתיא חמרא הו"ל בני (בדרי) [בריי], דאכל ביעי הו"ל בני עינני, דאכלה כוורי הו"ל בני חייני, דאכלה כרפסא הו"ל בני זיותני, דאכלה אתרוגא הו"ל בני ריחתני.
<h2>דף סא:</h2>
המדיר את אשתו מתשמיש בין במפרש שהדירה בשבת א' בין בסתם ימתין ז' [שמא] ימצא פתח ואם לא ימצא פתח לנדרו יוציא ויתן כתובה, וכגון דאמר הנאת תשמישך עלי אבל אמר הנאת תשמישי עליך כיון דמחויב לה מן התורה לא מצי [לאפקועי] לשיעבודיה. וכן המדיר את אשתו מליהנות לו בין במפרש שהדיר ל' יום בין בסתם יעמיד פרנס שיאמר כל הזן אותה לא יפסיד עד ל' יום ואם לא ימצא פתח לנדרו (על) [עד] ל' יוציא ויתן כתובה.
התלמידים יוצאין לת"ת שלא ברשות נשותיהן ל' יום, וברשות כמה דבעי מינה ותתן לו ואין בו משום ביטול עונה, והא דאמרינן [ס"ב:] עונה של ת"ח מע"ש לע"ש, ה"מ כי איתא במתא אבל יצא ברשות יצא. א"ר יוחנן אנחה שוברת כל גופו של אדם אשמעינן דאיבעי ליה לאיניש לאיזדהירא ביה, ולשון חכמה מרפא.
<h2>דף סג:</h2>
המורדת על בעלה שאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה מתשמיש מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו בבתי כניסיות שתהא נשמעת לבעלה, ושולחין לה פעמים מב"ד אחד קודם הכרזה ואחד לאחר הכרזה, ומתרת בה הוי (יוצאה) [יודעת] שאפילו כתובתך ק' מנה הפסדת אחת הי' ארוסה ונשואה אפילו נידה אפי' חולה, ואם לא חזרה בה הפסידה הכל כתובה ותנאי ואפי' בלאותיה שהן קיימין אי לא תפסה ואי תפיסה להו לא מפקינן מינה. ואי אמרה מאוס עלי לא כייפינן לה לשהות עמו אלא יוציא מיד, ונ"ל בלא כתובה ואין בין אומ[רת] בעינא ליה [וכו'] לאומרת מאוס עלאי אלא דהתם דחינן ד' שבתות אולי תחזור בה כיון דאמרה בעינא ליה אבל הכא יוציא מיד וזו וזו בלא כתובה. ומשהינן לה למורדת האומרת בעינא ליה וכו' שנה אחת בלא גט לקונסה שתתעגן, וה"מ בדורות הראשונים שהיה אדם נושא אשה על אשתו ול"ה הוא מיתעגן, אבל דורותינו שאין אדם נושא אשה על אשה והיה לו להתעגן עמה לא משהינן לה, ואם בשביל אחרות שיתווסרו קנסינן לזו, יתירו לבעל לישא אחרת והיא תשב ותתעגן. והמודר על אשתו מוסיפין לה על כתובתה שלשה דינרים בשבת.
<h2>דף סה:</h2>
מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה ויורשה ואוכל פירות ניכסי מלוג שלה בחייה בושתה ופגמה שלה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.
<h2>דף סו.</h2>
הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך [אי] איפשי ליתן אפי' ראשון עם הארץ ושיני ת"ח, והיבם או יחלוץ או מייבם וכן הדין. אשה המכנסת כספים לבעלה דין היא על הבעל לקבל כל סלע וסלע בששה דינר שהוא סלע וחצי משום דמרויח בהן כל שעה ואם מכניסין מנה יקבל אותו מנה במנה וחצי ויכתוב לה בכתובה שהכניס מנה וחצי וכן נוטלת אם תתגרש או תתאלמן. אבל אם הכניסה שום ולא כסף לא יכתוב החתן לפרוע אלא חומש פחות, ואם שוה השום מנה כותב לפרוע לה מנה ולא פחות ולא יותר לפי שאינו מרויח בשום. ומאי שאנו נוהגין לכתוב בכתובות ודא נדוניא דהנעלת ליה וכו' עד הכל חמשין ליטרין ופעמים שאינה מכנסת אפי' שוה ד' ליטרין, זה פירשתי כבר בזה הספר בהלכות ב"מ [ר"פ המקבל].
<h2>דף סז.</h2>
גמלים של ערביא אשה גובה פיתה מהם, וכן תותבי דבי מיכסי וכן שקי דתמרודיה ואשלי דקימחונייא. ושמעי[נן] מיניה דכל דבר שהוא עיקר ניכסי הבעל סמכא דעתא דאשה עליה וגביא מינה, וה"ה לכספים אם הוא עיקר ניכסי הבעל שהוא נושא ונותן בו.
המשיא את בתו סתם שלא פסק לה סכום מה ליתן לה לא יפחות לה מן הדין מחמשים זוזי פשיטי לנדוניא. פסק להכניסה ערומה לבעל לא יאמר הבעל לכתשבא לביתי אכסנה בכסותי אלא מכסה ועודה בבית אביה. וכן המשיא את היתומה לא יפחתו לה מחמשים זוזי פשיטי, ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה עד חמשין זוז ממש שהן ד' בסלע. יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין את היתומה ואח"כ מפרנסין את היתום שהאיש דרכו לחזור ואין האשה דרכה לחזור על הפתחים. יתום ויתומה שבאו לישא משיאין את היתומה ואח"כ היתום מפני שבשתה של אשה מרובה משל איש. ויתום שבא לישא שוכרין לו בית ומציעין לו מיטה וכלי תשמישו ואח"כ משיאין לו אשה שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו די מחסורו זה הבית אשר יחסר אילו כלי תשמיש ומיטה לו זו אשה וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו. עני שאין לו ואין רוצה להתפרנס משל ציבור אומר לו הבא משכון וטול כדי שתזוח דעתו עליו ויקח, ויש לו ואינו רוצה להתפרנס אין ניזקקין לו.
<h2>דף סט:</h2>
המשליש מעות לחתנו ליקח בהן שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לבעלי, אם היא גדולה, מן הנישואין הרשות בידה, מן האירוסין יעשה שליש מה שהושלש בידו ויקח לה שדה, וקטנה אפי' מן הנישואין יעשה שליש מה שהושלש בידו וכן הלכה. האומר תנו לבני שקל בשבת וראוין ליתן להן סלע נותנין להם סלע, ואפילו אמר אל תתנו להם אלא שקל נותנין להם כל צורכן דהא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דבעי שיהו קמצנים. הפעוטות [ע'.] מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין כשאין להן אפיטרופס אבל יש להן אפיטרופס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר.
<h2>דף עא:</h2>
המדיר את אשתו שלא תבא לבית המשתה או לבית האבל יוציא ויתן כתובה, מפני שנועל בפני[ה] שמחה ולמחר כשתמות אין כל בריה סופדה. ואם טוען (ב)[מ]פני בני אדם שאינן מהוגנין והם שם אני מדירה הרשות (בידה) [בידו] (ו)אם מוחזקין שאינן מהוגנין שם. ואם הדירה שתאמר לפלוני דברים של קלון יוציא ויתן כתובה. וכן המדיר את אשתו שלא תשאל כלים משכנותיה ולא תשאיל להם יוציא ויתן כתובה, וכן אם הדירה שלא תארוג בגדים לבניה, מפני שמשיאה שם רע בשכינה. וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל ושלא תארוג בגדים נאים לבניה תצא בלא כתובה מפני שמשיאו שם רע.
<h2>דף עב.</h2>
ואילו נשים יוצאות שלא בכתובה מאכילתו שלא מעושר ומשמשתו נידה ואינה קוצה חלה ונודרת ואינה מקיימת ויצאה לשוק וראשה פרוע ואפי' קלתה על ראשה וטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם ומדברת עם כל בני אדם בשוק ומשחקת עם הבחורים ומשמעת קולה על עיסקי תשמיש.
<h2>דף עב:</h2>
המקדש אשה על מנת שאין עליה נדרים כגון נידרי עינוי נפש שלא אוכל בשר שלא אשתה יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין אפילו כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת דעל תנאי כנסה. קידשה סתם וכנסה סתם תצא בגט בלא כתובה דמצי למימר אי איפשי באשה נדרנית דמדרבנן צריכה גט. ואע"ג דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי בהא נ"ל כשמואל דר' יוחנן קאי כוותיה, וכיון דאמר עולא [ע"ד.] זה היה מעשה ולא היה (מעשה ולא היה) כח בחכמ[ים](ה) להוציא בלא גט אנן נמי נצרכה גט. הלכה היא אצל חכם והתיר לה הנדר חכם עוקר את הנדר מעיקרו והוי כאילו לא נדרה מקודשת. וכן המקדש את האשה ע"מ שאין עליה מומין, ככל דין נדר דין מומין. וכל המומין הפסולים בכהנים פסולין בנשים, הוסיפו לנשים זיעה ושומא וריח הפה, ובשומא העומד על פדחתה דפעמים ניראית ופעמים אינה ניראית דאי ניראית כל שעה ל"ה טעות דראה וניפייס. בד"א שיכול ליטעון מקח טעות במומין בזמן שהן בסתר אבל אם הן בגלוי לא מפני שכל אדם הנושא אשה בודקה ע"י קרובותיו וסבר וקיבל.
<h2>דף עו:</h2>
(אם) אין האב צריך להביא ראייה על מומין שבגלוי שאחר שקידשה נולדו בה, שאפי' היה בה קודם שקידשה סבר וקיבל שהרי בדקה, והכא הוא דאמרי' הכי ואע"ג דנולד ספק ברשות האב דא"צ להביא ראיה דהא איכא טעמא דבודקה, אבל בשאר דיני כגון המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא היה החמור שם וכשבא בעל הפרה ליקח החמור נמצאת מת וטוען בעל החמור משמשכתי הפרה מת וברשותך מת ובעל הפרה טוען עד שלא משכתה הפרה מת החמור וברשותך מת ותן לי פרתי הכא ודאי אמרינן כל שנולד ספק ברשותו עליו הראייה דאם היה החמור בבית בעליו עליו להביא ראייה שמת אחר שמשך הפרה ואם לא יביא יפסיד, ואי קאי החמור בסימטא או באגם שאינו לא של זה ולא של זה הרי מוטל בספק וחולקין. וכן מחט שנמצא בעובי בית הכוסות אם הוגלד פי המכה בידוע שהיה ג' ימים קודם שחיטה וברשות המוכר היתה ומקחו טעות לא הוגלד פי המכה והלוקח טוען ברשותך נטרפה והמוכר אומר ברשותך נטרפה על הלוקח שנולד הספק ברשותו להביא ראייה שנטרפה ברשות המוכר ויחזיר לו הדמים שנתן לו ואי לא מייתי ראייה לא שקיל, והא דקתני המע"ה משום דסתם לוקח שהוא הטבח לא יהבי ליה חיותא אלא ביהיב דמי קודם ומפני שהוא המוציא קתני המע"ה, ומיהו הא אי איתרמי דלא יהיב הטבח דמי ובא המוכר להוציא הדמים ממנו לא אמרינן דעליו הראייה אלא על הטבח שנולד הספק ברשותו ואי לא מייתי הטבח ראייה שקיל המוכר דמיו, דהא כלה נמי שנולד ספק בבית הבעל אם לא יביא הבעל ראייה שנולדו מומין בבית האב שקלה איהו כתובה ולא אמרינן המע"ה.
<h2>דף עז.</h2>
והאיש שנולדו בו מומין וכל שכן היו אין כופין אותו להוציא. ונכפה כמומין שבסתר היא אם יש לו זמן קבוע שיכול לשמור עצמו כשיגיע הזמן שלא ידעו שכניו, אבל אין לו זמן קבוע שיכול לשמור עצמו והוי מום שבגלוי. ואילו שכופין אותו להוציא אם אינה רוצה להיות עמו והוא אם לא התנה עמה כשנשאת, מוכה שחין, ובעל פוליפוס ריח הפה וריח החוטם, והמקמץ הוא מקמץ צואת כלבים, (והמצקם) [והמצרף] נחשת מחתך נחשת מעיקרו וחשלי דודי, והבורסי, בין שהיו בו עד שלא נשאו ובין שהיו בו משנשאו, ואם התנה עמה מעיקרא על מנת אני נושאך שאני כך וכך או שיש לי אומנות כך וכך מקבלת היא על כרחה ולא יוציא חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו, אבל מת אותו שהיה בו אחד מן האומניות הללו ונפלה לפני יבם שיש לו אותו אומנות עצמה יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי מקבל ולך איני מקבל. אמר רב האומר איני זן ואיני מפרס יוציא ויתן כתובה אזל ר' אלעזר ואמרה לשמעתה קמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר אדכופין אותו להוציא ניכפינו לזון ורב אין אדם דר עם נחש בכפיפה כי סליק ר' זירא אשכחיה לר' בינימין דיתיב וקאמר לשמעתא משמיה דר' יוחנן אמר ליה על דא אכסוה שערי לאלעזר בבבל. ואעפ"י דר' יוחנן קאי כרב נ"ל דהילכתא כשמואל, כיון דאמר ר' זירא על דא אכסוה שערי לאלעזר בבבל נראו לו לר' זירא דהוא בתרא דברי שמואל.
<h2>דף פ.</h2>
המוציא הוצאות על ניכסי אשתו גדולה הוציא הרבה ואכל קימעא, אפילו גרוגרת דרך כבוד כשהוא מיסב על השולחן ואפילו לא [אכל] אלא ששרף חבילי זמורות מן הגפנים ואם לא אכל דרך כבוד בעינן שוה דינר, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. ואם גירשה או ניתארמלה זכתה בנכסיה והוא אבד מה שהוציא. המוציא על ניכסי אשתו קטנה כמוציא על ניכסי אחר ושמין לו כאריס כמנהג המקום או למחצה או לשליש או לרביע, עבדו לה רבנן תקנתא כי היכי דלא נפסדינהו הבעל שיבור אותם סבור תמאן ואפסיד הוצאתי. והא דאמרינן מה שאכל אכל הוא שאכל מן הריוח של נכסים, אבל אם מן הנכסים נטל והוציא על הנכסים הוצאה [הוא] ולא אכילה והוה ליה הוציא ולא אכל וישבע כמה הוציא ויטול, ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח בשבועה. ואם הוריד הבעל אריס תחתיו, אם הוא אומן באריסות ניסתלק הוא כשגירשה נסתלק האריס דלא עדיף מיניה דבעל, ואם לאו אומן באריסות הוא הבעל ארעא לאריסא קיימא ולא מציא מסלק לה. והבעל שמכר קרקע ניכסי מלוג לפירות שיטול הלוקח לא עשה כלום ויכולה היא למחות, אי משום שמא תכסיף הלוקח את נכסיו אי משום רווח ביתה שיכולה לומר אני רוצה ליהנות מן הפירות. ואי הבעל ארוס הוא בנכסים ליכא למיחוש לכיסוף, ואי עבוד הבעל סחורה באותן זוזי שלקח בפירות אית לה רווחא ביתא.
<h2>דף פא:</h2>
ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא בעא אחוה למיפסלה עליה בגיטא א"ל מאי דעתיך משום ניכסי בניכסי פליגנא לך, אמר רב יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבן, רשב"ג שאמר במשנה [ע"ט:] לא ימכור ניכסי מלוג שלה משום שבח בית אביה אע"ג דזבין זביניה לאו זביני, וזה נמי שאמר לחלוק לאו כלום הוא, וסלקא שמעתא כרב יוסף ואפי' חלק לו בין עד שלא יבם בין משיבם לא עשה כלום.
<h2>דף פב:</h2>
לא יאמר אדם לאשתו (הני) [הרי] כתובתיך מונחת ליך על השלחן [פ':], כלומר ממטלטלי הללו תקחי כתובתיך מפני כשמגרשה היה אומר נגנבו או נאבדו אלא יאמר כל נכסי אחראין. תניא בראשונה היו (אומ') כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה מן המטלטלין והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים מהני שלא היו רוצות הנשים להינשא דלא סמכא דעתייהו על המטלטלין כדפרשתי, התקינו שיהו מתקינין אותה בבית אביה דלא מצי מדחה ליה, ועדיין היה קלה בעיניו להוציא וכשהיה כועס עליה היה אומר לה לכי אצל כתובתיך, התקינו שיהו מניחין אותה בבית חמיה כלומר בבית עצמו והיו העשירות שהיתה כתובה מרובה היו עושין מכתובתן קלתות של כסף ושל זהב ועניות שכתובתן מעוטה אך מנה ומאתים היו עושות אותן עביט של מימי רגלים כלומר פחות שבכלים, ועדיין היתה בעי[ניו קלה] להוציא מפני שהיתה הכתובה מזומנת ומוכנת עד שבא שמעון בן שטח והתקין שלא יהא מייחד לה הכתובה אלא כותבין לה כל נכסים אחראין לכתובה.
<h2>דף פג.</h2>
האומר לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך וכשהיא ארוסה קאמר לה דמצי מסלק נפשיה עד דלא באתה לידו ומגוף הנכסים סילק עצמו שאם מכרה או נתנה [קיים] ואם לא מכרה ונתנה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה דה"ק בנכסייך ולא בפירות בנכסייך ולא מירושתך, אבל אם אמר לאשתו נשואה ידו עדיפא מידה ולא סילק נפשיה אפילו מגוף הקרקע ואי קנו מידו סילק נפשיה מגוף קרקע ואם מכרה ונתנה קיים אבל לא מכרה אוכל פירות בחייה וכי מתה יורשה. א"ל דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה מפני שירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה.
<h2>דף פד.</h2>
מי שמת והניח אשה ובע"ח ויורשין והיה פיקדון או מלוה ביד אחראין ינתן הכל ליורשין שאשה וב"ח לא יפרעו אלא בשבועה וכל זמן שלא נשבעו אין להם לא במלוה ולא בפיקדון כלום אבל היורשין שא"צ שבועה מיד כשמת האב הוה בחזקתם והאשה וב"ח דינם עם היורשין והיורש לא יתן להם כלום דמטלטלי נינהו ומטלטלי [דיתמי] לב"ח לא משתעבדי. ואפילו לר' נתן דאמר [י"ט.] מניין לנושה בחבירו וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה, הכא (מידי) [מודה] דלא יוציאו מן הלוה לתת למלוה של מת משום (דמיו) [דמיד] כשמת הוה להו ליורשין ויורשין לא לוו מיניה כלום אלא אביהם והמלוה יצאתה מרשותו. ואם תפס בעל חוב מטלטלין מחיים דאביהן שיש עדים שתפסו בחובו בעוד אביהן קיים או תפס בלא עדים או שהיו בידו פיקדון בלא עדים מגו דיכול למימר [להד"מ יכול למימר] מחיים תפסנא, אבל אם יש עדים שראהו בידו לאחר מיתה דאין יכול למימר לא היו דברים מעולם (יכול למימר) צריך התופס שהוא הנפקד להביא עדים שתבעו מחיים ולא נתנו לו שתפסו על חובו, ואי ליכא עדים לאו תפיסה היא מה שתופס(ת) עכשיו דתפיסה דלאחר מיתה הוא וכבר נפלו נכסי קמי יתמי. והתופס לבעל חוב מחיים במקום שחב לאחרים לא קנה אותו שתפס לו [ו]אילו אחרים יקחו אותו ממנו ויזכו בו.
<h2>דף פה.</h2>
אבימי בריה דר' אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד רבה בריה דרבא בר אבהו אזל פרעינהו אמר להו הבו לי שטרא א"ל הני סיטראי נינהו אייתי לנא קרנא וקביל שטרא אתא לקמיה דר' אבהו א"ל אית לך עדים דפרעתינהו א"ל לא [א"ל] מגו דיכולו למימר לא פרע יכולו למימר סיטראי נינהו, והשליח חייב לשלם לאבימי זוזיו דלא היה לו ליתן הזוזים עד שיתנו לו השטר או בפני עדים וכיון דפשע משלם דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וקם ליה בגויה מילתא הוא, וכל דיין היודע באשתו או באדם אחר דלא משקר יכול להפך שבועה על פיו אי אמר ידענא ביה [ב]בעל דין דחשיד אשבועה או אם יאמר ידענא ביה בהאי שטרא דפרוע מרע ליה ולא יגבה בו, ומיהו לא יקרע אותו. שנים שבאו לדין שלא בעדים ונתחייב האחד שבועה ואמר שכנגדו רוצה אני שישבע לי בעירי במקום שמכירין אותו אולי יתבייש ויודה לו דינא (קמא) [קאמר]. ואם יאמר הנשבע כתבו לי שנשבעתי ונפטרתי ממנו ויתן הכתב ביד נאמן שיתניהו לי (ש)כשאשבע כותבין ולמיחזי כשיקרא לא חיישינן, דליתיה לדרבא דאמר האי אשרתא דדייני דמיכתבא מיקמי דמחוו דייני חתימת ידייהו פסולים דמיחזי כשיקרא, מדרב נחמן דאמר אומר היה ר' מאיר אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר, ואפי' רבנן לא פליגי עליה אלא בגיטי נשים דבעינן לשמה אבל בשאר שטרא מודו ליה דאמר ר' יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נימחל שיעבודו אבל למיחזי כשיקרא לא חיישינן.
<h2>דף פה:</h2>
ולעניין פיקדון היכא דמת הנפקד ובא בעל וטוען כך וכך פיקדון הפקדתי בידו והיורשין אומרים של אבינו הוא אזילנא בתר אמידות וסימן, כי הא דההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתו לקמיה דרב נחמן אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא, ולא אמרן אלא דזה המפקיד לא עייל ונפיק לביתו של נפקד תדיר אבל רגיל דעייל ונפיק אימור איניש אחרינא אפקיד וחזא הסימנין דיהיב ולא יתנו אלא בעדים שמעידין שהפקידו אצלו. ההוא דאמר נכסי לטוביה ושכיב אתא טוביה א"ר יוחנן הרי בא טוביה ואין לנו לדקדק יותר אלא יתנו לזה. אמר לטוביה ואתא רב טוביה לרב טוביה לא אמר ולא יתנו לו ואי גיס ביה הוא ורגיל לקרותו [בשמו] יתנו לו, אתו שני טוביה והאחד שכן לו והאחד תלמיד חכם תלמיד חכם קודם דמצוה לאדם שמהנהו מנכסיו, קרוב ות"ח [ת"ח קודם, שכן וקרוב שכן קודם, שניהם קרובים שניהם שכנים שניהם ת"ח] שודא דדייני דין זה מוטל על הדיינים לברר לאיזה מהן היתה דעתו קרובה ולו יתנו.
<h2>דף פו.</h2>
האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי, לב"ח יהבינן זוזי ולאשה ארעא, ואי ליכא אלא חדא ארעא ולא חזיא אלא לחד יהבינן לה לב"ח שלא תנעול דלת בפני לוין לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא. ומי שיש לו זוזי וארעא ותולה מעותיו לגוי ואומר לבעל חובו מעות שבידו של גוי הם קח חובך מן הקרקע אם יודעין בית דין שהמעות שלו הוא אומרים לו מכור הקרקע והבא לו המעות משום קנסא.
<h2>דף פו:</h2>
המושיב את אשתו חנוונית או אפיטרופא משביעה שלא גנבה ושלא נתנה בלא רשותו, ר' אליעזר אומר אפי' על פילכה ועל עיסתה משביעה לכתחילה.
<h2>דף פז.</h2>
הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה מבעלה וכן עד אחד מעיד שהיא פרועה וכן באת להיפרע מנכסים משועבדים או מניכסי יתומים, ואם פטרה מן השבועה שכתב לה בין דלא נדר שלא אדירך כשתבא לגבות כתובתה בין נקי נדר מנכסיי הוא אינו יכול להשביען אבל יורשין משביעין אותה ואם אמר מנכסי אילו בין הוא בין יורשין אין משביעין אותה. וכל הני שבועה מדרבנן נינהו דהא נשבעת ונוטלת וכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, מהכא שמעינן דנשבעין על הקרקע וכן פסק רבינו האיי. והנפרעת שלא בפניו שהלך בעלה למדינת הים ושלח לה גט נפרעת בשבועה, וכן בעל חוב שהלך המחוייב למדינת הים בית דין משביעין אותו שלא נפרע ויורדין לנכסיו ופורעין לו חובו משום נעילת דלת בפני לווין.
<h2>דף צא.</h2>
מי שהיה נשוי שתי נשים [צ'.] הראשונה ויורשיה קודמין ליורשי שנייה. מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואח"כ מת הוא והיתומין מבקשין כתובה והיתה כתובה האחת אלף זוז והאחת ה' מאות זוז אם יש שם נכסים שוה אלף וה' מאות זוז וזוז אחד אילו נוטלין אלף ואילו ה' מאות זוז והדינר המותר חולקין בתורת ירושה ואם אין שם אלא שיעור ב' כתובות בלא מותר דינר הכל יחלקו בתורת ירושה, ואם אמרו בני הכתובה הגדולה הרי אנו מעלין הנכסין יפה דינר כדי שיטלו כתובת אימן אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בב"ד.
<h2>דף צא:</h2>
ההוא גברא דהוה חייב אלף זוז הוה ליה תרי אפדני זבנינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה אתא בעל חוב וטרפה לחדא מינייהו הדר אתא קא(מר) טריף לאידך שקל אלף זוז ואתא לגביה ואמר ליה אי שוויה לך אותו אפדנא שטרפת אלפי זוזי שאתה נושה בו לחיי ואם לאו שקיל אלפא זוזי ותחזיר לי האפדנא שטרפת ודינא קאמר ליה, ואע"פ שנותן אלף זוז בשביל אותו אפדנא אין כותבין לאותו שנטרפה ממנו טירפא אלא בה' מאות כמו שקנאה. ההוא גברא דהוו מסקי ביה מאה זוזי שכיב ושבק קטינא דארעא דשויא נ' זוזי אתא בעל חוב וקא טריף לה מינייהו אזול יתמי יהבו ליה נ' זוזי אי אמרו הני חמשין דמי קטינא אין יכול לחזור עליהם לטורפה שנית ואי לא אמרו דמי קטינא אלא בסתם נתנו לו חוזר וטורף מהן כי (בני) [ב]ראשונה שפרעו עבדו מצות [פריעת] חובת אביהן והשתא כדין טריף. ההוא גברא דזבנא לכתובה דאימיה בטובת הנאה אמר ליה אי אתיא אימיה וקא מערערא לא מפצינא לך שכיבא ולא עירערא אתא (אילו) [איהו] וקא מערער אין בעירעורו כלום דאעירעור דנפשיה קביל עליה אחריות. ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון [ומכרה] לראובן באחריות ואתא בעל חוב דראובן [צ"ב.] וקא טריף לה מיניה דראובן אין הדין על שמעון לפצותו דאחריות דעלמא קביל עליה אחריות דנפשיה לא קביל, ואם ירש ראובן שדה מיעקב אביו ומכרה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ואתא בעל חוב דיעקב וטרפה מיניה הדין על שמעון לפצותו הבע"ח דיעקב כבעל חוב דעלמא דמי. ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף שמעון הדמים במלוה עליו עד זמן ומת ראובן ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה מיניה ופייסיה בזוזי שהיה בידו משל ראובן דמי השדה דינא היא דאמרי יתמי ראובן אנן מטלטלין שבק אבון גבך ומטלטלי [דיתמי] לבעל חוב לא משתעבדי, ואי פקח שמעון מגבי לאותה שדה ליתמי בני ראובן ויחזור ויגבה אותה מהן בחוב שפרע בשביל אביהן מדרב נחמן [דאמר] יתומין שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן. ראובן שמכר לשמעון כל שדותיו וחזר שמעון ומכר שדה אחת מהן ללוי ואתא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה אם בינונית היא שקנה לוי אבל קנה לו עידית או זיבורית לא טריף מיניה ואפילו קנה בינונית אם הניח בינונית דכוותיה גבי שמעון לא טריף מלוי דשייר לו מקום לגבות הימנו.
<h2>דף צג:</h2>
אמר שמואל שנים שהיטילו לכיס (שקנו בסחורה כשותא) זה נתן מנה וזה מאתים השכר לאמצע. ואמר רבא מיסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה כלומר שקנו שוורים לחרישה ועומדין לחרישה להשכירן או למוכרן לכך שאין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה, אבל קנו לחרישה ונתייקר דמי בשר יותר מחרישה ועומד לטביחה ש[י]שחטוהו שיכולין לחלק הבשר ולוקח זה שני שלישי הבשר וזה מש[ת]כר בשלו בשני שלישים וזה בשלו בשליש אחד. ורב המנונא אמר אפילו בעומד לטביחה אמר שמואל השכר לאמצע, וסוגיא כרב המנונא מברייתא דמותיב מיניה לרבא ואע"ג דתירצה רבא שינוייא בעלמא הוא וכרב המנונא דינא, ותו מדקא מותיב (מאם) [מאי לאו] הותירו הותירו (ממנו) [ממש] וכו' ותירץ רב נחמן הותירו זוזי חדתיה שכל אחד יקח זוזי חדתיה כחשבון ישנים שנתן והמותר יחלקו בשוה אלמא השכר לאמצע. בשור לחרישה ועומד לחרישה, שניהם היו צריכין שוורים לחרוש שדותיהן ולא היה (לוה) [לזה] כי אם ר' זוז ולא היה יכול לקנות בהן שוורים לחרוש (ולוה) [ולזה] (הוזקקו) [מאה] זוז ולא היה בהן כדי לקנות ונשתתפו וקנו בג' מאות כיון דזוזים של זה לא היו מועילים לו בלא זוזים של זה השכר שהוא החרישה לאמצע שזה חורש יום אחד וזה יום אחד, אבל נשתתפו לחרישה ושחטוהו ומכרוהו בד' מאות זוז דאייקר בישרא (והנוטל) [זה נוטל] לפי מעותיו ב' שלישי השכר וזה שליש השכר כיון דיכולין לחלוק הבשר ולהשתכר כל אחד בכולן, ורב המנונא אמר אפילו עומד לטביחה כיון דמעיקרא היה השכר לאמצע השתא נמי לאמצע דאדעתא דהכי נישתתפו.
<h2>דף צד.</h2>
ארבעה מלוין שמוציאין שטרא על לוה אחד שמת, כן הוא הדין שכל הקודם בשטר קודם לגבות (דב"ח) [וב"ח מאוחר] שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. וה"מ מקרקעי אבל מטלטלי מה שגבה גבה, והני מילי אם תפס מחיים דלוה אבל לאחר מיתה דלוה כל תפיסה דלאחר מיתה לאו כלום דמטלטלי לא משתעבדי לבע"ח. ונראה לי דהני מילי אם היה קרקע ללוה דאסמכתא דמלוה היה על הקרקע אבל אין קרקע ללוה דאסמכתא דמלוה על המטלטלין מה שתפס תפס דהא כתובה נמי גביא ממטלטלי בזמן הזה דאסמכתא [על] המטלטלין. מיהו אפילו למאן דאמר הבא ליפרע בשטר מניכסי יתומין גדולין לא ישבע, הבא הראשון בשטר נשבע לשיני בשטר שלא נפרע בחיי הלוה שיכול השיני לטעון שטרך פריעה הוא, וכן השיני כשבא לגבות ישבע לשלישי בשטר והשלישי לרביעי, והרביעי נוטל בלא שבועה אם יתומי הלוה גדולים ואם הם קטנים ישבע גם הרביעי כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים, והראשון והשיני והשלישי אין נשבעין ליתומים אפילו הן קטנים שהרי נשבע כל אחד לחבירו שבועה לאחד שבועה (לזה) [למאה] וכיון שנשבעו שלא נפרעו הרי נשבעו גם ליתומים. ומיהו קיימא לן כאביי קשישא דתני יתומים שאמרו גדולים וא"צ לומר קטנים, דהא אמר אפילו היה אביהם הלוה קיים והיה [טוען] פרוע הוה בעי לישבע שלא נפרע השתא נמי ישבע.
ותרי אחי או תרי שותפי דאית להו דינא גבי חד שהיה חייב ממון לאביהן או לשותפין היה חייב [שלוה] משותפין ממון ותקפו האחד לדין ונתחייב שבועה ונשבע פטור מן השיני בין איתיה לשיני שם כשנשבע בין ליתיה דשבועה לאחד שבועה למאה, אבל אם נפטר בלא שבועה מצי אידך למימר אי הוה אנא הוה טעי[ננא] טפי והיה מתחייב ומצי למיתבע לדינא. והני מילי אי לא הוה במתא כשדן עם אחיו אבל הוה במתא ולא אזל לבי דינא ודאי דשליחותא עביד אחיו ונפטר זה לגמרי.
<h2>דף צד:</h2>
הנהו שתי שטרי של שני מלווין דאתו לקמיה דרב יוסף [חד] היה זמנו כתוב בו בה' בניסן וחד היה כתוב בו בניסן סתם אוקים רב יוסף לנכסים ביד בעל השטר המפורש בו בה' בניסן דיד בעל השטר סתום על התחתונה דדילמא בתשעה ועשרים בניסן היה ומאוחר לאותו של ה' בניסן היה דהקודם בשטר זכה ולא היה בנכסיו אלא כשיעור חוב של הראשון, אמר ליה בעל השטר סתום א"כ כתוב לי שטר מאייר ואילך ואיטרוף לקוחות שלקחו קרקע מבעל חובי מאייר ואילך, אמר ליה א"כ דילמא הייתי מפסיד ללקוחות שלא כדין כי עתה אם תביא (ד)שטרך הסתום עליהם יכלו למימר לך שטרך בחד בניסן נכתב והנחנו לך בנכסים בני חורין לגבות מהן הנכסים שגבה ההוא בר חמשה בניסן, ואין לו תקנה לבעל הכתוב סתם לטרוף לקוחות עד שיכתוב לו בעל המפורש (הראשון) [הרשאה] לטרוף מכוחו שכשיטעון הלוקח [על] כתבו חד בניסן את והנחתי לך מקום יוציא זה (הראשון) [הרשאה] של בעל ה' בניסן ויטרפנו מכח ההוא שטר(ות) דמוקדם ללקוחות.
<h2>דף צה.</h2>
מי שהיה נשוי שתי נשים ולא היה לו אלא שדה אחת מכרה וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך בשדה זו והקנת לו בקניין, השנייה מוציאה מן הלוקח (שבכתובות) [שכתובתה] קדמה לי[ה] והראשונה מוציאה מן השנייה שכתוב[ת]ה קדמה לכתובה שנייה והלוקח מוציא מן הראשונה שהרי הקנתו לו וכן חוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן שיחלוקו. וכן הדין בלוה שיש לו שדה אחת ויש לו ב' מלוין ומכר שדהו ללוקח ומלוה הראשון כתב ללוקח דין ודברים וכו'. וכן המלוה אחד ולוה אחד ויש ללוה ב' שדות כשיעור חובו של מלוה ומכר שדה אחת ללוקח אחד ושוב אחר [כן] מכר שדה שנייה ללוקח אחר וכתב המלוה ללוקח שיני דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו, מלוה טורף שדה ראשון מן הלוקח הראשון וחוזר (ו)לוקח וטורף שדה שיני מן לוקח שיני והמלוה חוזר וטורפו מן הראשון להשלים חובו ולוקח שיני מן המלוה שהקנה לו ולוקח ראשון מן השיני וחוזר חלילה עד שיעשו פשרה. (והילכך) [והילכתא] אישתדוף בני חרי טריף ממשעבדי.
<h2>דף צה:</h2>
האומר לאשה פנויה נכסיי לך ואחריך לפלוני ונישאת, בעל לוקח (הרי) [הוי] (ד)[ו]אין לאחריך במקום הבעל כלום כרשב"ג דאמר נכסיי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל אין לשיני אלא (ש)מה ששייר הראשון ואם לא שייר אין לו כלום. ואמר אמר לה כשהיא נשואה נכסיי לך ואחריך לפלוני ומכרה לאחר ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות כדין האשה שמכרה בניכסי מלוג שהבעל מוציא [מיד] הלקוחות ואחריך מוציא מיד הבעל דכיון דאמר לה כשהיא נשואה הכי קאמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני ולוקח מוציא מיד אחרים מדרשב"ג אין לשיני אלא מה [ש]שייר הראשון, ומוקמינן לה בידו דלוקח ואין חוזר חלילה משום פסידא דלוקח דאיהו לחודא נפסד.
אלמנה ניוזנית מניכסי יתומין מעשה ידיה שלהן ויורשי כתוב[ת]ה חייב[ין] (ת בקרובת) [בקבורתה], וכל מלאכות שהיא עושה לבעלה [צ"ו.] אלמנה עושה ליתומין חוץ ממזיגת הכוס והצעת המיטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. וכל מלאכות שהעבד עובד לרבו תלמיד עושה לרבו, וכל המונע עצמו לשמש תלמידי חכמים מונע מעצמו חסד שנאמר למס מרעהו חסד.
<h2>דף צו.</h2>
אלמנה שתפסה מטלטלין למזונות או לכתובה מה שתפסה תפסה ואין כח ביד החכמים להוציא מידה. ולהכי בזמן הזה אלמנה תופסות מטלטלין ונחשב כמה שיש בידן וגובות השאר. ואלמנה ששהתה שלש שנים ולא תבעה מזונות של אותן שנים שעברה אין לה אבל להבא יש לה, ואם לא שהתה ג' שנים ותבעה ויתומ(ה)[ים] אומר[ים] נתננו עליהם להביא ראיה שנתנו.
<h2>דף צז.</h2>
ואלמנה המוכרת קרקע יתומים למזונות מוכרת למזונות של ששה חדשים והלוקח נותן לה שיעור מזונות לשלשים שלשים יום ביחד ולא יותר שאם תנשא ופקעי מזונות לא יפסידו יתמי. ומוכרת למזונות אע"ג דאחריות איתמי אינה חוזרת וטורפת לכתובה מן הלקוחות, דנהי דאחריות דעלמא לא קבילה אחריות דנפשה קבילה. והמוכר בית או קרקע לחבירו מפני שצריך למעות לקנות שום דבר ואיקלע ליה דלא הוצרך לקנות הדרי זביני.
<h2>דף צח.</h2>
ואלמנה שמכרה שלא בב"ד צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה. ואלמנה ששמתה לעצמה לא עשתה ולא כלום. ואלמנה שמכרה שוה מנה במאתיים לצורך כתובה ניתקבלה כתובתה שכל הריוח לבעל הקרקע, כדר' יוסי דאמר הכל לבעל המעות דתניא הוסיפו לשליח מנה אחת יתירה הכל לבעל המעות אם הוא דבר שאין לו קיצבה שאין נמכר במניין, אבל הוא דבר הנמכר במניין והוסיפו לו חולקין השליח ובעל המעות.
<h2>דף צט.</h2>
והאומר לשלוחו זבין לי לתך וזבין כור מוסיף על דבריו הוי והלתך מיהא מכור, ואם אמר לו זבין לי כור ואזיל השליח וזבין לתך אם השדות קטנות שאין בשדה אלא לתך הוי זביני ואם הם שדה אחת גדולה וזבין מינה לתך לא עשה כלום. ואם אמר לו בפירוש מכור לי הכור לאחד ולא [ל]שנים לא ימכור אלא לאחד ואם מכר לשנים לא עשה כלום, אם אמר מכור לאחד ולא אמר ולא לשנים ומכר אפילו למאה זביניה זביני. ואם טעה שליח ומכר בפחות משויו אע"ג דאין אונאה לקרקע הני מילי כי טעה בעל הבית אבל טעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעותי.
<h2>דף ק.</h2>
ושליח כאלמנה מה אלמנה שאם טעתה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכירה בטיל אף שליח, אבל טעות הדיינים בשתות, ולא אמרינן מה כח ב"ד יפה אלא היכא דלא טעו כגון יתמי שבאו לחלוק ניכסי אביהן ואיכא קטנים מעמידין להן אפיטרופס ובורר להן חלק יפה הגדילו יכולין למחות ברוחות ולומר אנו רוצים מצד אחר ורב נחמן אמר אין יכולין למחות ברוחות כיון דליכא טעות. ובי דינא דזבין אחריות איתמי. ואם מכרו דברים שמכר[יזין] (אין) עליהם שלא בהכרזה טעו בדבר משנה וחוזרין אפילו לא טעו. ויש דברים שאין מכריזין עליהן ומוכרין שלא בהכרזה העבדים והשטרות והמטלטלין, עבדים שמא ישמעו ויברחו מטלטלין ושטרות שמא יגנבו. ואפילו דבר שמכריזין עליהן יש שעה שאין מכריזין עליהן [כדאמרי] נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבינין בלא אכרזתא. מטלטלין של יתמי שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר שלא י[ת]קלקלו, ואי מקרבת שוקא מוליכין אותן לשוק למוכרן ביוקר, ואפילו רחוק השוק אם מוליך סחורה שלו מוליך גם של יתום דלא עדיף מדידיה, ואם נאנס בדרך לא מיחייב.
<h2>דף קא.</h2>
נשים שאמרו חכמים אין (כותבין) [להן כתובה] כגון הממאנת והשנייה והאיילונית, מנה מאתים אין להן אבל תוספת יש להן, ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון העוברת על דת משה ויהודית וחברותיה אין להן לא כתובה ולא תוספת. היוצאת משום שם רע נוטלת מה שלפניה קיימין מבלאות ויוצאה, דמשום זנות לא הפסידה בלאות קיימין.
<h2>דף קא:</h2>
הנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה שיש לה מאיש אחר חמש שנים חייב לזונה חמש שנים אפילו גירש את אמה, הלכה האם ונשאת לאחר ופסקה גם עמו לזון את בתה ה' שנים אל יאמר הראש[ון] תבא לביתי איזונה ואיני רוצה בבית אחר אלא בעל יוליך לה מזונות למקום שהיא עם אמה, לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחת אלא אחד זן ואחד נותן דמי מזונות, ניסת הבת בתוך אותן ה' שנים הבעל נותן לה מזונות והן נותנין דמי מזונות. כתב לכהן [ק"ב.] שאני חייב לך ה' סלעים לפדיון בני חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי אפילו לכשיתן גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות. וכל מה שפוסקין אבי הכלה ואבי חתן בשעת קידושין נקנה באמי[רה] וכל שכן מה שפוסק חתן עצמו כגון פוסק לזון את בת אשתו, דאמר רב כמה אתה נותן לבתך כך וכך כמה אתה [נותן] לבנך כך וכך הן הן דברים הנקנין באמירה דבההיא הנאה דקא מיחתני להדדי גמרי ומקני אהדדי. ההוא גברא דאוגר ריחים לחבירו [ק"ג.] שיטחון לו חיטין בשכר הריחים לסוף איעתר המשכיר וקנה ריחים אחרים וחמור שיטחון בו ולא היה צריך לטחינה דההוא, אמר ליה הב לי אגר ריחיא א"ל מיטחן טחינא לך כמו שהתניתי לך עמך ואם א"צ למאכלך טחין וזבין, ודינא אמר ליה, והני מילי אם הריחים בטלין שאינו מוצא לטחון כל שעה אבל מוצא לטחון יטחון לאחרים בשעה שהיה לו לטחון לזה ויתן השכר שנותנין לו אחרים.
<h2>דף קג.</h2>
אלמנה שאמרה אי איפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם אלא זנין אותה שם, ונותנין לה מדור לפי כבודה ומשתמש[ת] כדרך שמשתמש[ת] בחיי בעלה, ואם מכרו היתומין את מדורה לא עשו כלום, ואם נפלה אינן חייבין לבנותו ואם אמרה אני אבנינו משלי אין שומעין לה. ואלמנה שאמרה אני רוצה לדור בבית אבא זונוני שם יכולין היתומין לומר אם את אצלינו יש ליך מזונות דברכת הבית ברובה ואם אין את אצלינו לא ניתן ליך מזונות שלימים אלא לפי ברכת הבית, ואם יש לה טענה שאומרת איני יכולה להיות עמהן שאין זה כבודי שאני בחורה והם בחורים שלא ילעיזו עלי נותנין לה מזונות מרוחין.
<h2>דף קד.</h2>
כל זמן שהאלמנה בבית בעלה גובה כתובה לעולם דודאי לא מחלה בשתיקותא והא דשתק[ה] ולא (אמרינן) [אמרה] משום דכסיפא למתבעינהו מפני כבוד והנאה שהיו עושין לה, ואם היא בבית אביה ואין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ולא תבעה כתובה בתוך כ"ה שנה וודאי מחלה כתובתה ולהכי לא ניזדהרה בשמירת הכתובה אבל שטר כתובה בידה לא מחלה דהא דלא תבעה משום דסמכא על שטרא, ואם היורשין זנין אותה בכבוד בבית אביה אפילו אין הכתובה בידה לא מחלה והא דשתקה ולא תבעה משום דכסיפא למתבעינהו מפני שהיו מכירין אותה, ובין כתובה ובין תוספת גובה. ואני הארכתי בגביית כתובה בזה הספר במעשה דאלמנה שלא נשבעת על כתובתה ונישאת [בסי' ק"ז].
<h2>דף קז.</h2>
מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, ג' חדשים הראשונים שהלך בעלה אין פוסקין לה דאין אדם מניח ביתו ריקם לגמרי ויוצאין, לאחר ג' חדשים פוסקין לה מזונות בלא שבועה לפי שתשבע לבסוף בשעת גביית כתובה. מי שהלך למדינת הים [ק"ז:] ועמד אחד מדעתו שלא אמר לו הבעל וגם האשה לא לוותה ממנו אלא מעצמו עמד ופירנסה עד שבא בעלה הניח מעותיו על קרן הצבי ולא יפרע לו הבעל כלום אע"פ שהיה חייב בפרנסת אשתו. וכן ראובן [ק"ח.] שהידיר את שמעון הנאה והיה שמעון חייב חוב ללוי, ראובן פורע חובו של שמעון ללוי ולא הוי מהני לשמעון אלא כמניח על קרן הצבי. הפוסק מעות לחתנו [ק"ח:] ופשט לו [את הרגל] הזמן ליתן לו והגיע הזמן ולא נתן יכולה היא [ק"ט.] הבת לומר לארוס אבא פסק עלי ליתן לך ואינו חפץ אני מה יכולה לעשות או כנוס או פטור, ודינא קאמרה.
<h2>דף קט.</h2>
העורר על השדה שביד חבירו ואומר שלי הוא וזה העורר חתום [על] השטר שביד המחזיק בשדה שקנאה מפלוני איבד העורר את זכותו במה שחתם דאין העדים חותמין על השטר אלא אם קראוהו ואם שלו הוא השדה לא היה חותם, אבל אם חתום עליו בדיין שקיים את השטר לא איבד את זכותו שאין הדיינין קוראין את השטר אלא עדים באין לפניהם ומעידין על החתום והן מקיימין אותן וחותמין. עשאה המערער סימן לאחר שמכר המערער שדה אחת אצל אותה שדה שהוא מערער עליה ועשה אותה סימן (ו)מצד שמכר שכתוב מצד מזרח שדה של פלוני הנה הודה שאינה שלו אלא של פלוני, [ו]דוקא לאחר דאיבד את זכותו אבל לעצמו שהמחזיק באותה שדה מכר לזה המערער שדה אצל אותה וכתב לו מצד פלוני שדה שלי וזה המערער שתק לא איבד את זכותו דאי הוה מערער לא הוה מזבין ליה, וגם מודעא לא מסר שלא ישמע המוכר המודעא ולא ימכור לו. ההוא [ד]עשאה סימן לאחר ועירער אותו שעשאה סימן ומת ומינו יתמי אפיטרופס ואתא לקמיה דאביי לדין, א"ל אביי הא תנן עשה סימן לאחר איבד את זכותו, א"ל האפיטרופס אילו הוה (אבידה) [אבוהון] קיים היה טוען תלם אחד שהוא שלי סמוך לשדה שמכרתי עשיתי סימן כי אותו תלם מכרתי לו וכל שאר השדה שלי, א"ל אביי שפיר קאמרת דא"ר יוחנן אי טען תלם אחד עשיתי לו סימן נאמן, אמר המחזיק בשדה כיון [ד]חד תלם שלי גם ריכבא דדיקלא שעליו שלי אמר האפיטרופס אילו היה אבוהון הוה [טעין] חזרתי ולקחתי ממנו התלם ומה שעליו וטוענין ליורשין מה דמצי אבוהון למיטען, א"ל אביי שפיר קאמרת דא"ר יוחנן אם טען ואמר חזרתי ולקחתי ממנו נאמן, וכגון שאמר לו המערער מה אתה עושה בתוך שלי והלה אומר אתה מכרת לי ואין לו עדים ולא שטר ולא חזקה אלא שאומר לו אם לא מכר[ת] לי למה עשית אותה סימן על שמי, ואם טוען תלם אחד מכרתי לך ואותו עשיתי סימן נאמן.
<h2>דף קט:</h2>
מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו שאין אדם זוכר את הדרך וארבעה בני אדם מקיפין אותו, כל אחד מצי מידחי ליה לאו דרכך עלי ויקח לו דרך מאחד מהן או יפרח באויר. וחד דאתי מכח ארבעה נמי שקנה ארבעה שדות סביב אותה שדה מארבעה בעלים, מצי אמר ליה אי שתק[ת] ושקלת דרכא דאתן לך הרי טוב ואי לא מהדרנא לשטרי למרייהו ולית לך כלום אם לא תקנה דרך במאה מנה. ההוא שכיב מרע דאמר דקל אחד אני נותן לבתי אזלו יתמי פלגו נכסי ולא יהבו לה, הדין הוא שיתנו לה דקל ויחזרו ויחלקו כבתחילה. ההוא דאמר דקל אחד אני נותן לבתי ולא היה עוד דקל אלא שני חצאי דקל היו לו, ומסקנא קרו אינשי לתרי פלגא [דיקלי] דיקלא ויש לה [שני] חצאי דקל.
<h2>דף קי.</h2>
המוציא שטר חוב על חבירו והלוה הוציא שטר שמכר לו המלוה שדה וטוען הלוה אילו הייתי חייב לך למה מכרת לי השדה היה לך להפרע ממנו את חובך והמלוה טוען בשביל כך מכרתי לך השדה כדי לטורפך בו, אם במקום שהמוכר מקבל הזוזים והדר כותב השטר ודאי טענת הלוה ברורה שאם היה חייב לו היה תופס הזוזים שבאו לידו בחובו ולא היה כותב לו שטר על השדה, ואם הוא במקום שכותבין השטר והדר מקבל הזוזים טענת המלוה ברורה ופיקח היה שמכר לו השדה שיכול למשכנו בו.
שנים שהוציאו שטרי חוב שוין זה על זה, אם יש לזה עידית ולזה עידית או לזה בינונית ולזה בינונית או לזה זיבורית ולזה זיבורית (והחזיק) [יחזיק] זה בשלו וזה בשלו ואין כאן זה גובה וזה גובה, ואם יש לאחד עידית ובינונית ולאחד בינונית וזיבורית זה גובה בעל העידית יקח זיבורית מחבירו בעל הזיבורית כי הבינונית היא עידית שלו ובשלו שיימינן [וזה גובה בעל הזיבורית יקח מבעל העידית בינונית].
<h2>דף קי:</h2>
המוציא שטר על חבירו וכתוב בו בקלוניא הלוה פלוני לפלוני ליטרא פשי[טי] ואין כתיב בו מטבע קלוניא, אעפ"כ מגביהו מטבע קלוניא דמסתמא כיון דכתב ביה שהלוהו בקלוניא מטבע קלוניא הלוה לו, וכן אם כתב בו במגנצא הלוהו נותן לו מטבע מגנצא. כתיב בו פלוני הלוה לפלוני ליטרא פשיטי (ודא) [ולא] הזכירו בו לא קלוניא ולא מגנצא, הוציאו בקלוניא ששניהם מיושבין שם נותן לו מעות קלוניא, הוציאו במגנצא ושם שניהם מיושבין נותן לו מטבע מגנצא ולא מצי גבי [ב]מגנצא מעות קלוניא כיון דאינו מפורש בשטר.
